משתפת Hila Zeni.
״מחר אני הולכת להפגש בראשונה בקהילה חדשה בחיי. לא בחרתי להשתייך אליה כך עלה בגורלי  - היום לפני שנה.

היום לפני שנה יצאתי למסע שלא בחרתי בו ולא ידעתי אפילו שהוא התחיל. מסע שמתגלה לי בהדרגה. 
היום לפני שנה נפרדתי מהיכרות של 45 שנים עם הידיים שלי ויצאנו למסע הכרות ושיקום הדדי חדש.
להיפרד מהיכולת הבסיסית לנוע. לפרוש ידיים. לחבק. לשים דאורדורנט. להתלבש. לתלות כביסה (טוב לזה אני לא מתגעגעת)

לא להבין מה קורה לגוף שלי. 
לתת מקום לכאבים קשים להתרחש.

להיזהר מתהומות הפחד, להאמין ולהמשיך לחפש תשובות. להבין. להמשיך לנשום ולתקן. 

גם כשזה ממשיך להתפשט מהידיים אל הרגליים אל הצוואר (טוב פה ממש הייתי צריכה להשתלט על רגעי פאניקה)

גם כשאת רואה את הרופאים בחוסר אונים.

גם כשאת לבד. ואת המון לבד. 
נכון יש את הלבד עם הכאב שאף אחד לא יכול לקחת ממני
אבל זו פעם ראשונה שנתקלתי בבדידות שנולדת מהחזקת סוד. 

אז יש לי סוד בבוקר אחרי החיסון הראשון ניסיתי לנפנף לילדים שיבואו בחזרה הולכים הביתה. 
ולא הצלחתי היד כלכך כאבה שמהכאב לא יכולתי לסיים את התנועה, אמרתי לחברה תקראי להם , קטע היד שלי כואבת מהחיסון." .
כן נכון שמעתי על זה, למלא אנשים זה קרה. 
גם הרופא אמר זה קורה למלא זה דלקת מקומית קלה זה תכף יעבור. 
אז את החיסון השני עשיתי ביד השנייה כי חודש אחרי עוד כאב ביד הראשונה (עכשיו החבר שפירא יכול לשיר את שירו המפורסם  "לא למדת כלום")
וזה לא עבר וזה החמיר והסתבך.

אז את מסתובבת לבד עם כאב, עם נכות ועם סוד. 
כי מסביב כולם מפחדים מהכל ויש היסטריה גדולה. 
ויש ישועה וחייבים להאמין במשהו והנה עוד שנייה כולם מתחסנים וזה נגמר. 
אז מה עכשיו את באה לקלקל את השמחה? זה משהו אצלך את רגישה. אל תלחיצי אני מחר מחסן את הילדים. 
אז אני שותקת. אני בסוד ואני לבד איתו. 
כי גם ככה קשה לי הכאב והיאוש והפחד. 

אני ממשיכה ללכת לרופאים שמספרים שיש עוד כמוני. ואני אומרת אוקי ומה המכנה המשותף שלנו? 
איך יודעים למי זה עלול לקרות ונזהרים? 
מי חוקר ? איפה נרשמים ? הרי זה היתרון של ישראל, זו הזדמנות מצויינת, זה אור לגויים, בואו נלמד ונבין  
זו הזדמנות ל מחקר כמותי נדיר. 
והרי אני מקרה מובהק כל הרופאים אומרים את זה, אז קדימה בואו נלמד. 
אז זהו שמסתבר שאף אחד ... 
טופס דיווח של נפגעי חיסונים הוא מעל 10 עמודים ולרופאים אין זמן לזה (ואף אחד לא מוכן לשלם להם אקסטרה על זה) 
אז הם כותבים בתיק האישי ומקווים שמישהו יעשה חיתוך אי שם במאגרי המידע.

אני אומרת לעצמי אוקי אולי צריך להגיד לכולם, בטוח יהיה אכפת לציבור כי אנחנו סומכים שמישהו בודקת את הניסוי הזה. מישהו יתריאה 
שיש בעיה . נכון? 
אבל כולם מפחדים ומפחידים ויש מלחמת אחים בין מחוסנים ללא מחוסנים וכמובן שעם המזל שלי נתקעתי באמצע.
העם מתחלק לצדדים ולנו אלו המחוסנים שנפגעו לא נשאר מקום בשום צד.  (קלאסי)

ופתאום אני שומעת על נפגעים שמדווחים הופכים לאוייב העם, פייק ניוז, ונחשבים להזויים כי אין דבר כזה פגיעות מחיסונים נכון? 
אחרת היו מדברים על זה בחדשות היו אומרים.

ופתאום לוקחים לי את הזכויות אזרח במקום להושיט לי יד
כן כן אותו הצבא שקרא לי ומייד קפצת מתחת לאלונקה "נתתי כתף וגם את השנייה" ממשיך בלעדיי משאיר אותי בשטח ואפילו לא יוצא לחפש מה קרה לי.

בסוג'וד זה לא היה קורה

אז תודה על השיעור באנושיות, באזרחות, בקידמה, במערכות, בפחד, בקפיטליזם, בעצימת עיניים
תודה על השיעור אודות שבריריות החיים 
תודה על פצע ישן  שנפתח - התמודדות עם הנושא נכות.
תודה על ההזדמנות לראות את הידיים שלי באור שונה.

אני הולכת בסקרנות גדולה להסתכל בפעם ראשונה בעיניים של אנשים כמוני ולא להיות לבד עם סוד יותר.